נימוקי יוסף על בבא מציעא נ״ו

1 מתני' שאולה מתה. אותה פרה שהיתה שאולה מתה דאסיפא דסליק מיניה קאי דשכר אחת ומתה אחת:

2 ביום שהיתה שאולה. קאי אשאלה היום ושכרה למחר:

3 בשעה שהיתה שאולה. קאי אשכרה חצי היום:

4 חייב לשלם. דברי ושמא ברי עדיף והיינו לרב יהודה אבל אנן קי"ל כרב נחמן דאמר פטור והמוציא מחבירו עליו הראיה ומיהו חייב לישבע מדרבנן שבועת היסת שאינו יודע ואפילו לרב נחמן מוקמינן מתני' בגמרא בעסק שבועה לפיכך חייב:

5 פטור. מדקתני גבי זה אומר שאולה וזה וכו' ישבע השוכר אלמא דפטור דקאמר הכא אפילו משבועה קאמר וטעמא דמילתא משום דמשאיל טוען שמא ולא דמי לשבועת השומרים ולשבועת השותפין שתקנו עליהם שבועה אע"ג דטענו שמא משום דמורו אנפשייהו היתירא גבי שומרין זימנין דפשע ואומר בדדמי דאונס הוא ושותפין מורו אנפשייהו ואמרי תורא מדדייש קא אכיל ומשום הכי רמו שבועה עלייהו אבל בהא מילתא לא שייכא בה הוראה דמידע ידעי אי שאולה אי שכורה ולפיכך לא רמו עלייהו שבועה לא מדאורייתא ולא מדרבנן ואין לומר נמי אמאי לא מגלגלין להו דלישתבע דכדרכה מתה ומגו דמשתבע הכי משתבע נמי דשכורה מתה בגלגול שבועה דגלגול שבועה דאורייתא היא כדאמרינן פ"ק דקדושין דף כז: ואמרה האשה אמן אמן אמן מאיש זה אמן מאיש אחר דמשמע דמגלגלין מדאורייתא אפילו בשמא על שמא משום דמתני' בדלא שייך בה גלגול שבועה עסקינן דמיירי שמתה בפני המשאיל או שהעידו העדים כן. וכן הסכימו האחרונים ז"ל וכן איכא נוסחאות דגרסי' במתני' ושכר אחת ומתה דמשמע שהמיתה ברורה היא להם ולא פליגי אלא אם היתה שכורה או שאולה:

6 ישבע. לקמן פריך מה שטענו לא הודה לו והיכן כתיבא שבועה זו:

7 יחלוקו. קסבר ממון המוטל בספק חולקים:

8 גמ' והלה אומר וכו'. וא"ת היכי מקשה לומר מתני' הוי כאיני יודע אם הלויתני והא קי"ל כרב נחמן דאמר פטור וא"כ תיקשי ליה מתני' דחייב דהא מתני' דמיא לאומר איני יודע אם החזרתי לך דקי"ל דחייב לכ"ע בפרק הגוזל דף קיח. דהא ה"נ מודה ששאלה חצי היום וכן ששאלה היום אלא שאינו יודע אם מתה לאחר עבור זמן שאלה ופטור או שמא כשמתה עדיין לא עבר זמן השאלה וחייב א"כ הוא מודה שנעשה שואל עליה וכשאומר איני יודע אם עבר זמן השאלה כשמתה הוי כאומר איני יודע אם החזרתיה אם לאו וי"ל דמסיפא דמתני' קא מקשה דשכר אחת ושאל אחת ומתה אחת מהן ואינו יודע איזו היא נמצא שאינו יודע אם נעשה שואל עליה אם לאו דהיינו הלה אומר איני יודע אי נמי מצינן למימר דמרישא קא מקשה דשאלה חצי היום ושכרה חצי היום סתמא קתני ולא מוכרחת מילתא למימר שיהיה חצי ראשון מן היום בשאלה או היום הראשון וכיון שאינו יודע אם מתה בזמן השאלה א"כ כשאומר איני יודע אינו מודה בשאלה כלל שפיר פריך ואמאי תנן חייב והאי גוונא דוקא איצטריך לפום הרמב"ם ז"ל דפסק ההיא דהניח להם אביהן פרה שאולה וכו' חייבים לשלם מנכסי אביהם מפני שנכסיו נתחייבו משעת משיכה לאונסיה אבל לפירוש הרמב"ן ז"ל דפסק התם כרב פפא דפטור באונסיה מפני דנכסי אביהם לא נתחייבו שלא נתחייבו הנכסים עד שעת אונסין והשתא בשעת אונסין לאו נכסי אב נינהו שהרי מת מצינן למימר דמקשה תלמודא אפילו אם חצי יום ראשון בשאלה וכן יום ראשון דכיון דאין חיוב אונסין משעת משיכה אלא משעה שנאנסו והוא אינו יודע מתי נאנסו הרי הוא כאומר איני יודע אם נתחייבתי לך ופטור וא"כ שפיר פריך אמאי חייב והרשב"א ז"ל כתב שפסק הרב הרמב"ן ז"ל עיקר ואינו מחוור מה שפסק הרמב"ם ז"ל:

9 שיש עסק שבועה. שנתחייב שבועה בטענתו אלא שאינו יכול לישבע דהא איני יודע קאמר ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דהכי קי"ל בפרק כל הנשבעין דף מז. כתב הרמב"ם ז"ל פ"ד מהל' טוען ונטען שיכול להחרים על מי שטוען עלי דבר שאינו יודע בודאי שאני חייב לו:

10 אלא חמשים. הוה ליה מודה מקצת וחייב שבועה על השאר ואינו יכול לישבע דהא אינו יודע קאמר:

11 משכחת לה. עסק שבועה דמתני' רישא בתרתי פרות רישא דקיימינן בדינא על היום או על השעה לא מיתוקמא בפרה אחת מעיקרא אלא בשתים ומתו וזה תבעו על שתיהם והלה מודה לו באחת שהוא מחויב לו דמיה והיא המביאתו להתחייב שבועה על השניה שהוא טוען איני יודע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. ולהכי נקט ומתו תרוייהו דאי בדקיימא חדא וקאמר ליה חדא שקלה וחדא איני יודע ה"ל בהא דמודה עלה הילך וקי"ל כרב ששת דפטר לעיל דף ד. הילך משבועה דאורייתא:

12 וסיפא דקתני שאל אחת ושכר אחת משכחת לה בעסק שבועה כשהיו מתחלה שלש פרות וכדמפרש ואזיל ומדאצטרכינן הכא לאוקמי מתני' בתרתי ובתלת מצינן לאוכוחי כדפירשתי במתני' דמיירי בדלא שייך גלגול מפני שהדבר ברור שמתה כדרכה דאל"כ נמי הוי מצי לאוקמי מתני' שפיר בחדא ובתרתי כפשטה דא"ל אישתבע לך מיהת דכדרכה מתה וכיון דאמרת איני יודע כלום אם מתה שאולה או שכורה א"כ ודאי דעתך לומר שמתה כדרכה דאל"כ מה לך אי שאולה מתה אי שכורה מתה וא"כ אשתבע לי דכדרכה מתה ומיגו דאישתבע הכי אית ליה לאשתבועי על ידי גלגול שבועה דשכורה מתה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם דלא מצית למימר דלא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם אלא בעיקר תביעה אבל בגלגולין לא דהא משנה מפורשת היא לקמן דף ק. דתנן שני עבדים אחד גדול ואחד קטן וכו' לוקח אומר גדול לקחתי והלה אומר איני יודע זכה בגדול והא ודאי לרב נחמן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע פטור כי היכי דהוצרכנו לאוקמי מתני' דהכא בעסק שבועה ה"נ נוקי ההיא בעסק שבועה והיכי משכחת לה עסק שבועה בעבדים גופייהו אי אפשר דהא אין נשבעין עליהם אלא על כרחין כגון שטענו עבד בכסותו וכדאוקים רב אושעיא לקמן וכיון דמודה ליה בחד עבד וחד כסות מחויב שבועה אכסות אחרת שאין מודה לו ואעבד ע"י גלגול ומתוך שאינו יכול לישבע דהא אינו יודע משלם וכן הסכימו האחרונים ז"ל דמתוך שאינו יכול לישבע משלם אמרינן אפילו אגלגול וכן דעת מר יהודאי גאון ז"ל ומיהו ה"מ בגלגול הבא מטענת ברי אבל בגלגול הבא מחמת טענת שמא לא אמרינן מתוך שאינו יכול לישבע משלם וכן מוכח מסיפא דמתני' דאמר זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו ואמאי הא יש לו לאישתבועי אם מתה כדרכה ומגלגל עלה אם היתה שכורה ומתוך שאינו יכול לישבע דהא אמר איני יודע משלם וא"כ היכי קתני יחלוקו אלא ודאי מהך טעמא הוא דיחלוקו דאילו לשלם אינו חייב כיון דבהא דאינו יכול לישבע הוא גלגול הבא מחמת שמא דאינו יודע אמרי תרוייהו וכן הסכימו האחרונים ז"ל ואמרו עוד שהוא יכול להפטר עצמו מלישבע כלל על הגלגולין אם רצה לשלם עיקר התביעה דכי אמרינן בירושלמי דשבועות סוף פרק ז' או הב ליה כל מאי דתבע לך או אשתבע ליה על כל מאי דמגלגל עלך ה"מ בטוענו ברי אבל בשמא משלם התביעה ופטור מן הגלגולין ומיהו אם לא רצה לשלם עיקר התביעה חייב לאשתבועי אגלגול ואפילו טען אגלגולין איני יודע משתבע שבועה חמורה שאינו יודע ואע"פ שדעת הראב"ד ז"ל היה שאפילו בטוענו ברי אם רצה ליפטר מלישבע שבועה חמורה על הגלגולין יאמר עליהם איני יודע אינו מחוור ואף הוא ז"ל עצמו חזר בו וכמו שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו ומיהו כתב הרשב"א ז"ל שאם רצה התובע להחרים סתם בפניו כל מי שיודע זכות זה לפלוני יהא בכך וכך אם לא יודה רשאי ואין הלה יכול ליפטר עצמו מזה וכ"כ הראב"ד ז"ל:

13 גרסי' בגמ' זה אומר שאולה וזה אומר שכורה ישבע השוכר וכו'. ואמאי מה שטענו לא הודה לו ומה שהודה לא טענו אמר עולא ע"י גלגול דא"ל אשתבע לי מיהת דכדרכה מתה ומגו דמשתבע דכדרכה מתה משתבע נמי דשכורה מתה:

14 מה שטענו לא הודה לו. לפום פשטא דמתני' דלא מיירי אלא באחת שאולה קא מקשה דכיון שטענו בשאולה והוא לא הודה לו בה אלא הודה לו במה שלא טענו דהיינו שכורה א"כ ה"ל כשני מינים שאם טען לו במין אחד והודה לו במין אחר אין בו חיוב שבועה וה"נ דכוותה משום דהוה סלקא דעתך דהאי ישבע הוא שישבע אם הוא כדבריו שלא מתה השאולה דהכי הוה עדיף טפי שישיב על טענתו ואפילו לרב נחמן ועיין בתוספות ולענין שבועה זו ודאי ה"ל כשני מינים ואין עליו שבועה ומיהו לאו כשני מינים כחטים ושעורים ממש דאילו טענו חטין והודה לו שעורים פטור אף מדמי שעורים וקי"ל הכי ופשיטא דכיון דפטור לא שייך ביה שבועה ואילו הכא אמר עולא דא"ל אישתבע מיהת דכדרכה מתה ואמאי והרי הוא פטור עליה כיון שטענו שאולה והודה לו בשכורה דה"ל טענו חטים והודה לו בשעורים ואפשר שכיון ששאלה ושכירות שייכי גבי הדדי ודומין זה לזה במקצת לא חשבינן להו כשני מינים לגמרי וקושיא זה שמקשה בגמרא ואמאי לרב יהודה דמוקי מתני' כפשטה וכדלעיל דף צז: דאילו לרב נחמן דמוקי לה בשיש עסק שבועה ביניהם סיפא נמי משום עסק שבועה הוא נשבע כגון שטענו שתי פרות שאולות והודה באחת וכפר באחת דהשתא ישבע שפיר משום מודה מקצת והא דלא משמע ליה למקשה לומר דמתני' בטוענו שתי פרות מיירי אחת שבורה ואחת שאולה דהשתא ה"ל מודה מקצת כשהודה לו ליתן האחת היא דמה שטענו הודה לו משום דמה נפשך פטור הוא כיון דהודה שהאחת קיימת הוי הילך וקי"ל דהילך פטור משבועה ואם תאמר לוקמיה כגון שמתה בפשיעה ומיחייב לשלומי ולאצולי האיך הא לא משמע ממתני' הכי דבשאלה קתני מתה ובשכורה לא קתני ולא מידי משמע דשכורה כדקיימא קיימא ולפיכך מקשה הכי ואמאי מה שטענו לא הודה לו אבל אין ה"נ שאם תבע לו שתיהם וזה הודה לו באחת שמתה בפשיעה אע"פ שהאחת שכורה והאחרת שאולה מחייב מדין מודה מקצת דאפילו בחטין ושעורים שהם שני מינין קי"ל שבועות דף מ. דטענו חטים ושעורים והודה לו באחת מהם חייב לישבע מדין מודה מקצת ומיהו מלוה ופקדון עדיפי טפי מחטין ושעורים אפילו משאלה ושכירות אלא מלוה ופקדון מילתא אחת נינהו לגמרי כחטין וחטין וזה לשון הרמב"ם ז"ל דכתב פרק ג' מהלכות טוען ונטען מנה לי אצלך הלואה לא היו דברים מעולם לא לויתי ממך אלא חמשים דינרין יש לך בידי פקדון או משום נזק וכיוצא בו הורו רבותי שזה מודה במקצת וישבע שהרי טענו שהוא חייב לו מאה והוא הודה שחייב לו חמשים ומה לי נתחייב לו משום הלואה או משום פקדון או משום נזק ולזה דעתי נוטה ע"כ לשונו פי' דמלוה ונזקין אין התביעה תלויה בהם אלא להראות מקום בעלמא וכל שאין עיקר ההודאה והטענה תלוי בו אלא שבא להראות מקום אינו מעכב כלום בדין מודה במקצת. הריטב"א ז"ל:

15 אישתבע מיהת דכדרכה מתה. דכיון שזה אומר שכורה מתה ודאי היינו לומר שמתה כדרכה בלא פשיעה דאל"כ מה הרויח כשטוען שכורה מתה:

16 זה אומר איני יודע וכו'. אבל אנן קי"ל כרבנן דאמרו המוציא מחבירו עליו הראיה וכ"כ הרי"ף ז"ל והא דסתם לן תנא כסומכוס אע"ג דלית הלכתא כוותיה משום דהאי תנא בעי למיתני כלהו דיני חיוב ופטור דישבע ויחלוקו ולא משכח בה חלוקה אלא אליבא דסומכוס:

17 מתני' ביד בנו של המשאיל. שלחה לו ביד בנו של משאיל או ביד בנו או ביד שלוחו של שואל ומתה פטור. קי"ל כרב חסדא דאמר התם פרק הגוזל קמא דף קד. דהאיך שליח לאו שליח ממש הוא אלא שכירו ולקיטו דאי שליח ממש עשאו בעדים ואח"כ א"ל לך והבא לי פרה פלונית מפלוני ודאי חייב השואל דכיון שהוא ביד שלוחו:

18 ביד עבדך וכו' חייב. אע"ג דהאיך עבד לאו שליח שואל הוא כיון דלא טרח לעשותו שליח בעדים כדרב חסדא מכ"מ נתחייב שואל משום שאמר להם המשאיל פלוני אמר לי להשאיל לו פרתי לשלחה לו על ידיכם והם קבלו אותה זכו לו והוא עשאן שלוחו ע"י בעל הפרה א"נ לאו מדין שליחות הוא דחייב אלא מדין ערב שכיון שא"ל להוציא פרתו מרשותו ולשלחה ביד עבדו נתחייב מדין ערב דכל מוציא ממון מרשותו ע"פ חברו נתחייב לו חברו כדין ערב והכי מוכח פרק קמא דקדושין דף ז.:

19 וכן בשעה שמחזירה. כלומר שאם החזירה שואל מעצמו חייב ואם א"ל משאיל שלח פטור ומיהו הא דאמרינן מעצמו חייב היינו דוקא כשהחזירה תוך ימי שאלתה אבל לאחר ימי שאלתה לאו שואל הוי אלא שומר שכר הוי וכדאסיקנא פרק האומנין דף פא. וכתב הריטב"א ז"ל בשם רבו ז"ל דמהכא דא"ל משאיל שלח פטור השואל שמעינן דאם א"ל מלוה ללוה בפיו או בכתבו מנה שיש לי בידך שלחהו לי עם הבא ראשון ושלחו שהוא פטור: